פורסם בתאריך מרץ 01 2020
על פרידות והתחלות חדשות...
השבוע, אחרי חמש עשרה שנים, אני אפתח דוכן בפעם האחרונה בנחלת בנימין.
השבוע אני נפרדת מהמקום שהיה לי בית, הבמה להתפתחות שלי, החנות הקטנה שלי, המפגש עם לקוחות מכל העולם , ואני אמשיך לפרק הבא בחיים שלי.
במהלך השנים נהגו לשאול אותי אם לא קשה לפתוח דוכן פעמיים בשבוע, בחורף הקר ובקיץ החם, ותמיד עניתי שכשהלב נמצא במקום, הקשיים החיצוניים הם זניחים מול התמורה והאהבה שמקבלים מהמקום, מהלקוחות שפוקדים את המקום מכל רחבי העולם ומחממים את הלב עם סיפורים ורכישות והופכים את הזמן לנעים ומתגמל, מהקולגות שהפכו להיות משפחה קטנה כמו איתי שהוא אחת המתנות השוות שהיקום שלח לי, איילה שעמלתי קשה כדי לזכות באמון שלה, וזה היה שווה כל רגע, נטעלי שכשהיא עוברת יש ניחוח צרפתי באוויר, יוליה שהיא דוגמא ומופת לאמנית על של דיוק וחוכמה, מירב האינטילגנטית והיפה, עדנה שהיא דוגמא שלעולם אסור להרים ידיים, טלי וסאלו, יש לי אהבה והיא תנצח, אמי (אתה בכלל לא של הנחלה) איילה דברים קורים לחיוב, תמר בת האלמוות... ועוד רבים וטובים שהפכו את השהות שלי שם למרגשת. תודה!
השנה האחרונה, הייתה אחת הקשות בחיי ובחיי העסק שלי, נעתי בין הרצון לגעת בדברים חדשים ובאותה הזדמנות להצמד למוכר, הייתי בטוחה שהתמהיל יצליח, חיפשתי בדקתי ניסיתי, בכיתי שמחתי כעסתי נבהלתי, הייתי גאה ושנייה אחרי מאוכזבת, נאחזתי חזק והרפיתי כשכבר לא היה לי כח.
אני בטוחה שממבט מרחוק בעוד כמה שנים אני אצליח יותר בבהירות להבין מה היה התפקיד של אותה תקופה בחיים שלי, אבל כרגע עדיין הכל מעורפל.
הדבר היחיד שאני מצליחה לראות בבהירות זה את השפע של האנשים הטובים שעמדו ועומדים שם כדי לעזור לי לצלוח אותה. הגר איילת ודפנה שפעם בשבוע החזיקו לי את הלב ברגעים שנשברתי ודאגו שהוא לא יתנפץ, לידיה אהובתי, הלב הענק והעצום, היועצת הדוחפת החברה של האמת, מילים לא יתארו את האהבה וההערכה שיש לי אליך, שרון שם תואר "השכנה" שנותנת לי תמיד את הזווית הנכונה, את העצה שסוגרת לי נכון את הכיוון, אני כלום בלעדייך. נתנאלה, שציידה אותי בשק של כלים יכולות ודוגמא אישית ולב ונתינה מפה עד האין סוף ומעבר לו, שולי שמעבר למקצועיות, היתה שם עם רצון מלא לראות אותי מנצחת את המהמורה, טליה הפיה, שיוצאת מהיער תמיד כשאני צריכה אותה דפנה חברתי האהובה ששם תמיד באמונה מלאה, ההורים שלי שמאמינים בי, והכי הכי האיש שלי שניגב לי את הדמעות ואמר שנעבור את זה ביחד ושלושת המתוקים שלי שיודעים שגם אם יהיה קשה קצת, אמא תעשה שמיניות באוויר כדי שזה לא ימשך הרבה זמן.
ואחרי הדמעות והעצב על המקום האהוב שנשאר מאחור, ועם כל הפחד (ויש הרבה ממנו) אני פה כדי להשאר, להתגבר וליצור תמהיל נכון ומדוייק יותר.
זהו, אני מדלגת לפרק הבא בחיים שלי, מקווה להסתכל אחורה בעוד זמן מה, ולהודות לעצמי על הדרך...
בתמונה, ככה הכל התחיל... מובייל זכוכית מויטראז'
השבוע, אחרי חמש עשרה שנים, אני אפתח דוכן בפעם האחרונה בנחלת בנימין.
השבוע אני נפרדת מהמקום שהיה לי בית, הבמה להתפתחות שלי, החנות הקטנה שלי, המפגש עם לקוחות מכל העולם , ואני אמשיך לפרק הבא בחיים שלי.
במהלך השנים נהגו לשאול אותי אם לא קשה לפתוח דוכן פעמיים בשבוע, בחורף הקר ובקיץ החם, ותמיד עניתי שכשהלב נמצא במקום, הקשיים החיצוניים הם זניחים מול התמורה והאהבה שמקבלים מהמקום, מהלקוחות שפוקדים את המקום מכל רחבי העולם ומחממים את הלב עם סיפורים ורכישות והופכים את הזמן לנעים ומתגמל, מהקולגות שהפכו להיות משפחה קטנה כמו איתי שהוא אחת המתנות השוות שהיקום שלח לי, איילה שעמלתי קשה כדי לזכות באמון שלה, וזה היה שווה כל רגע, נטעלי שכשהיא עוברת יש ניחוח צרפתי באוויר, יוליה שהיא דוגמא ומופת לאמנית על של דיוק וחוכמה, מירב האינטילגנטית והיפה, עדנה שהיא דוגמא שלעולם אסור להרים ידיים, טלי וסאלו, יש לי אהבה והיא תנצח, אמי (אתה בכלל לא של הנחלה) איילה דברים קורים לחיוב, תמר בת האלמוות... ועוד רבים וטובים שהפכו את השהות שלי שם למרגשת. תודה!
השנה האחרונה, הייתה אחת הקשות בחיי ובחיי העסק שלי, נעתי בין הרצון לגעת בדברים חדשים ובאותה הזדמנות להצמד למוכר, הייתי בטוחה שהתמהיל יצליח, חיפשתי בדקתי ניסיתי, בכיתי שמחתי כעסתי נבהלתי, הייתי גאה ושנייה אחרי מאוכזבת, נאחזתי חזק והרפיתי כשכבר לא היה לי כח.
אני בטוחה שממבט מרחוק בעוד כמה שנים אני אצליח יותר בבהירות להבין מה היה התפקיד של אותה תקופה בחיים שלי, אבל כרגע עדיין הכל מעורפל.
הדבר היחיד שאני מצליחה לראות בבהירות זה את השפע של האנשים הטובים שעמדו ועומדים שם כדי לעזור לי לצלוח אותה. הגר איילת ודפנה שפעם בשבוע החזיקו לי את הלב ברגעים שנשברתי ודאגו שהוא לא יתנפץ, לידיה אהובתי, הלב הענק והעצום, היועצת הדוחפת החברה של האמת, מילים לא יתארו את האהבה וההערכה שיש לי אליך, שרון שם תואר "השכנה" שנותנת לי תמיד את הזווית הנכונה, את העצה שסוגרת לי נכון את הכיוון, אני כלום בלעדייך. נתנאלה, שציידה אותי בשק של כלים יכולות ודוגמא אישית ולב ונתינה מפה עד האין סוף ומעבר לו, שולי שמעבר למקצועיות, היתה שם עם רצון מלא לראות אותי מנצחת את המהמורה, טליה הפיה, שיוצאת מהיער תמיד כשאני צריכה אותה דפנה חברתי האהובה ששם תמיד באמונה מלאה, ההורים שלי שמאמינים בי, והכי הכי האיש שלי שניגב לי את הדמעות ואמר שנעבור את זה ביחד ושלושת המתוקים שלי שיודעים שגם אם יהיה קשה קצת, אמא תעשה שמיניות באוויר כדי שזה לא ימשך הרבה זמן.
ואחרי הדמעות והעצב על המקום האהוב שנשאר מאחור, ועם כל הפחד (ויש הרבה ממנו) אני פה כדי להשאר, להתגבר וליצור תמהיל נכון ומדוייק יותר.
זהו, אני מדלגת לפרק הבא בחיים שלי, מקווה להסתכל אחורה בעוד זמן מה, ולהודות לעצמי על הדרך...
בתמונה, ככה הכל התחיל... מובייל זכוכית מויטראז'
0 תגובות